במקרה שלפנינו דן בית המשפט השלום ברחובות האם רכב, שהיה מעורב בתאונת דרכים, נלקח על ידי הנהג ללא רשות בעליו, כשהמענה לשאלה זו יכריע האם חברת הביטוח תחויב בתשלומי ביטוח במידה ואכן נלקח הרכב ללא רשות.
בפסק הדין שניתן בחודש יוני 2024, נקבע כי “מדובר בתביעה אזרחית בה רמת ההוכחה הנדרשת עומדת על 51% – ולפיכך די בכך שגרסה אחת תהא מסתברת ולו במעט, מהגרסה האחרת”.
תמצית עובדתית
במקרה הנדון, הגישה התובעת תביעה כנגד חברת הביטוח שביטחה את רכבה בביטוח מקיף. רכבה של התובעת היה מעורב בתאונה, כשבנה הוא זה שנהג ברכב בזמן שרישיון הנהיגה שלו נשלל.
בתאונת הדרכים, בה היה מעורב בנה של התובעת, נגרמו נזקים לרכבים אחרים, כשהמחלוקת שנותרה בין שני הצדדים נוגעת לשאלה האם רכבה של התובעת (בעלת הרכב) נלקח על ידי בנה ללא רשותה.
חברת ביטוח טוענת שהשימוש ברכב נעשה מבלי שמעשה לקיחת הרכב נעשה ללא רשות בעלת הרכב ומכאן שאין מצידה חובה לשלם לתובעת תגמולי הביטוח.
פסיקת בית המשפט הייתה ברורה באומרה כי “לא עלה בידי התובעת להרים את הנטל המוטל עליה להוכיח טענה זו (הרכב נלקח ללא רשותה) שמהווה למעשה את מקרה הביטוח ומקימה את זכותה לתגמולי ביטוח. למעשה, כל תביעתה של התובעת מבוססת על טענתה, שנתמכה בדברי הבן, לפיה הרכב נלקח ללא רשות. בית המשפט קבע כי אין בכך די, שכן לא ניתן לבסס הכרעה בהליך זה על דברי התובעת ובנה, בשל הוראת סעיף 54 לפקודת הראיות”.
התבססות על הודאת הבן איננה מספקת
במקרה הנידון, ביססה התובעת את טענתה כי רכבה נלקח על ידי בנה ללא רשותה, למול העובדה שבנה העיד כך. לצד זאת, לאורך המשפט לא עלה בידה להביא להוכחות נוספות וחד משמעיות כי הרכב אכן נלקח ללא רשותה, לבטח כשבית המשפט קיבל את הרושם כי ברכב נעשה שימוש תדיר על ידי בנה ובת הזוג שלו, מה גם שהאם לא פעלה באופן מעשי למנוע שימוש ברכב, לבטח בבנה שחיפש ריגושים ולו “עבר פלילי מכביד”.
כפי שציינה כבוד השופטת, אין באפשרותה של הנתבעת להתבסס אך ורק על הודאת בנה שאכן לקח את רכבה של אימו ללא רשותה. חוסר היכולת לבסס הכרעה שכזו מקבלת ביטוי, כפי שהקפידה השופטת הירש להדגיש, בסעיף 54 בפקודת הראיות. מדובר בסעיף המתייחס לחלקו הרביעי של הפקודה, העוסק במשקלן של ראיות.
כיצד סעיף 54 בפקודת הראיות סייע במקרה זה לנתבעת?
סעיף 54 בפקודת הראיות אינו מאפשר, במסגרת בית משפט אזרחי, להסתמך אך ורק על עדות יחידה שאין לה סיוע. תתי הסעיפים אף מציינים כי הדבר אינו אפשרי במקרה והעד הוא בנו של התובע (בעל הדין) ובמקרה שהעד אף מעוניין בתוצאת המשפט כמו התובע עצמו.
ניתן להבין, כי במקרה שמולנו, בנה של הנתבעת אכן מעוניין גם הוא להוכיח לבית המשפט כי לקח את רכב אימו ללא רשותה. רצונם ההדדי, של הבן והאם אינו מאפשר במקרה זה לפסוק לטובתם, לבטח אם לא הצליחה האם לבסס טענה זו באמצעות ראיות מספקות אחרות שמטות את נטל ההוכחה לצידה.
גם אם, אכן נלקח רכבה של האם ללא רשותה באותו מקרה שנידון, עצם העובדה כי לא יכלה, יחד עם עורך דינה, להוכיח טענה זו מעבר לעדות בנה, אין בה לאפשר לבית המשפט לקבוע לטובתה ומכאן שתביעתה לא רק שנדחתה, אלא זו חויבה בתשלום של 20 אלף ₪ לנתבעת בגין הוצאות משפט ושכר עו”ד.
פסק דין זה מדגיש את החשיבות הקריטית של ביסוס טענות משפטיות על ראיות מוצקות ומגוונות, מעבר לעדויות של בעלי עניין. הוא מהווה תזכורת חדה לתובעים פוטנציאליים ולעורכי דין בתחום הביטוח על הצורך לגבות טענות בראיות אובייקטיביות ועצמאיות. במקרים של שימוש ברכב ללא רשות, יש לשקול היטב את איכות וכמות הראיות הנדרשות להוכחת הטענה. פסיקה זו עשויה להשפיע על אופן ניהול תביעות דומות בעתיד, ומחדדת את הצורך בהכנה קפדנית ומקיפה של התיק המשפטי. לבסוף, היא מזכירה לכל הצדדים המעורבים את חשיבותו של סעיף 54 לפקודת הראיות בהליכים אזרחיים, ואת ההשלכות המשמעותיות שעשויות להיות לו על תוצאות המשפט.
תיק ביהמ”ש: ת”א 69655-10-21
לתיאום פגישת ייעוץ ללא התחייבות>>>
