מבטחת ביקשה השבוע מבית המשפט המחוזי לקבוע שהתאונות שהיא ביטחה כלל לא תרמו לנכותה של התובעת — ולעצור את מינוי המומחים בעניינה. הבקשה נדחתה, והיא שילמה 3,600 ש"ח הוצאות. הנימוק מצומצם ועקרוני כאחד: הסף לראשית ראיה נמוך, ודי ב"חוט" ברישום הרפואי. מי שמכריע בקשר הסיבתי בין ארבע תאונות הוא המומחה, לא בית המשפט בשלב מקדמי.
פסיקה וניתוח
שלושה פסקי דין
ארבע תאונות, מבטחת אחת שביקשה לצאת מהתמונה — ולמה היא נשארה בה
בקצרה. תובעת נפגעה בארבע תאונות דרכים בין 2019 ל-2025. בית משפט השלום מינה מומחים באורתופדיה, נוירולוגיה, פסיכיאטריה ואורולוגיה, וחייב את המבטחות לשאת בשכרם במשותף. המבטחת של שתי התאונות האחרונות ביקשה לבטל את המינויים בעניינה. הבקשה נדחתה והיא חויבה ב-3,600 ש"ח הוצאות.
רקע עובדתי
התובעת מייחסת את נזקיה לארבע תאונות: 30.1.2019, 12.7.2024, 28.6.2025 ו-20.8.2025. שתי האחרונות בוטחו על ידי המבקשת, הראשונה בביטוח ישיר והשנייה בשומרה.
בית משפט השלום בכפר סבא מינה ביום 30.8.2026 מומחים בארבעה תחומים, וביום 15.9.2026 דחה בקשה לצמצם את המינויים. על שתי ההחלטות הוגשה בקשת רשות ערעור.
המחלוקת
האם יש לבטל את מינוי המומחים ביחס לתאונות המאוחרות, או למצער לחייב את בית המשפט לקבוע תחילה ראשית ראיה נפרדת לכל תאונה. ובנוסף — מי נושא בשכר המומחים בשלב הביניים.
טענות הצדדים
המבקשת טענה שנזקי התובעת נובעים בעיקרם מהתאונות המוקדמות, ושאין ברישום הרפואי ממצא חדש או רצף טיפולי הקושר את תאונות 2025 למצבה. לפיכך ביקשה שרק המבטחות של התאונות הקודמות יישאו בשכר המומחים.
התובעת טענה שארבע התאונות גרמו נזק מצטבר לאותם איברים ומערכות, ושתאונות 2025 גרמו להחמרה נוספת ומשמעותית.
ביטוח ישיר, שבעצמה ביקשה בעבר לצמצם את המינויים, קיבלה את קביעת בית משפט השלום שלפיה המומחה הוא שיקבע את חלוקת הנכות בין התאונות. שומרה טענה שהקשר הסיבתי הוא עניין למומחי בית המשפט, ושאין להגבילם מראש.
ההכרעה
הבקשה נדחתה. המבקשת חויבה ב-1,200 ש”ח הוצאות לכל אחד משלושה מהמשיבים — 3,600 ש”ח בסך הכול.
ההנמקה
שלושה נדבכים. הראשון, דיוני: ערכאת ערעור מתערבת בהחלטת ביניים הממנה מומחה רק במקרים חריגים של טעות ברורה ומהותית, וזה אינו אחד מהם.
השני, מהותי: בתביעת פלת”ד מומחה בית המשפט הוא הנתיב המרכזי של התובע להוכחת נזקו, ולכן בתי המשפט נזהרים מדחיית בקשות מינוי. הסף לראשית ראיה **נמוך** — ובלשון ההחלטה, “שוכנעתי כי קיימת ראשית ראיה לצורך המינויים בתחומים המבוקשים אף לגבי שתי התאונות האחרונות”.
השלישי, חלוקת התפקידים: “אין לקבוע זאת כלאחר יד וללא בדיקת מומחים מקצועיים אשר בדיוק לשם בחינת הקשר הסיבתי”. בית המשפט הצביע על רישומים אורתופדיים מ-2025 על כאבי גב לאחר התאונות, על ממצאים נוירולוגיים ואורולוגיים לרבות אובדן שליטה, ועל קביעות נכות כללית של המוסד לביטוח לאומי. גם בתחום הנפשי, שבו הראיות חלשות יותר, די היה בקביעת נכות זמנית של 20% מיום 17.8.2025: “לא מן הנמנע הוא כי התאונה מיום 28.6.25 תרמה תרומה כלשהי לנכות הנפשית”.
המשמעות
זו ההחלטה שכדאי להחזיק בתיק כל אימת שמבטחת מנסה לצאת מהתמונה בשלב מקדמי. הכלל המעשי: **בשלב המינוי לא מכריעים בקשר הסיבתי** — מכריעים רק אם יש די כדי להצדיק בדיקה.
שתי משאיות בכביש 6, ומוקד נזק אחד שהכריע תיק של 350 אלף ש"ח
בקצרה. התנגשות בין משאית סקניה למשאית וולוו עם נתמך פתוח. שתי המבטחות תבעו זו את זו בשיבוב — 350,333 ש"ח מול תביעה שכנגד על 5,872 ש"ח. האחריות חולקה 60/40 לחובת הנתבעת, והחיוב הועמד על 205,200 ש"ח.
רקע עובדתי
ביום 7.11.2021 פגעה משאית הסקניה המבוטחת אצל התובעת בחלקה האחורי של משאית הוולוו המבוטחת אצל הנתבעת, בכביש 6. הצדדים נחלקו אפילו במיקום המדויק — סמוך למחלף אייל או למחלף קסם.
נהג התובעת מסר שהוולוו עקפה משמאל, סטתה בפתאומיות לנתיבו ובלמה בחוזקה. נהג הנתבעת מסר שנותר בנתיב הימני, האט עד עצירה מלאה בשל פקק, ונפגע מאחור בשל אי-שמירת מרחק.
המחלוקת
איזו משתי הגרסאות מתארת את התאונה, וכיצד מתחלקת האחריות.
טענות הצדדים
התובעת טענה לסטייה פתאומית של הוולוו לנתיבה ולבלימה חדה שקיצרה את מרחק העצירה.
הנתבעת טענה שנסעה בנתיבה, עצרה בהדרגה בשל פקק, וכי מלוא האחריות על אי-שמירת מרחק. היא הגישה חוות דעת מומחה תנועה מטעמה.
בפתח הדיון עלתה שאלה דיונית: חוות הדעת מטעם התובעת הוגשה כשלושה שבועות לפני הדיון, הרבה אחרי המועד שקבע בית המשפט בפברואר 2023.
ההכרעה
האחריות חולקה: 60% לנהג הנתבעת בגין סטייה פתאומית ובלימה חדה, ו-40% לנהג התובעת בגין איחור בתגובה ואי-שמירת מרחק. חוות הדעת שהוגשה באיחור התקבלה, והאיחור תומחר בהוצאות.
ההנמקה
בית המשפט פתח בהודאה חריגה בכנותה: “לא מצאתי בעדויות הנהגים דבר מה (לחיוב או לשלילה) שעל בסיסו ניתן להכריע בין שתי גרסאות סותרות אלו”. גם נתוני המהירות והבלימה משתי חוות הדעת לא הכריעו.
מה שכן הכריע היה הנזק עצמו. בית המשפט קבע ש”מוקד הנזק העליון בחזית רכב התובעת אינו אחיד, אלא מצוי בשני שליש השמאליים של החזית” — ממצא שהתיישב עם גרסת התובעת. ההסבר של מומחה הנתבעת, שלפיו התובעת סטתה ימינה כדי להימלט, לא התאים לתבנית הנזק. מוקד הנזק התחתון התאים לשתי הגרסאות ולא תרם.
וכאן ההיפוך: בית המשפט אימץ דווקא ממצא של מומחה **הנתבעת**, שלפיו סטייה כפויה של משאית עמוסה עם נתמך אורכת חמש עד שש שניות לפחות — “הרי שנהג משאית הסקניה איחר באופן משמעותי בתגובה וביכולתו היה למנוע את התאונה”. מכאן 40% לתובעת.
לבסוף, הסבר הפקק של הנתבעת נמצא בעייתי: פקק הנראה מראש היה מצדיק עצירה הדרגתית ולא בלימה חדה.
המשמעות
שלוש מסקנות מעשיות, וכולן על ראיות ולא על דין.
דלת שנפתחה באמצע הכביש — ומה קרה כשהצד השלישי סוף סוף הגיע להעיד
בקצרה. דלת אחורית של רכב נפתחה בסמוך לצומת פת בירושלים, אופנוע שחלף פגע בה, ורכב שלישי ניזוק. פסק דין שניתן בהיעדר הצד השלישי בוטל, הוא העיד בדיון החוזר — והחלוקה שנקבעה בלעדיו אושרה מחדש: 40% עליו.
רקע עובדתי
ביום 18.4.2022 נפתחה דלתו האחורית של רכב הנתבע, בעוד ילד יושב במושב האחורי. אופנוע שחלף בין שני כלי רכב פגע בדלת, ורכבה של התובעת — שהאטה או עצרה תוך פנייה ימינה — ניזוק.
פסק דין בהודעת צד שלישי ניתן ביום 5.9.2024 בהיעדר הצד השלישי, שלא הגיש כתב הגנה ולא התייצב. ביום 24.3.2025 בוטל פסק הדין, והצד השלישי העיד בדיון החוזר.
המחלוקת
האם האופנוע בכלל בא במגע עם רכב התובעת, וכיצד מתחלקת האחריות בין פותח הדלת לבין רוכב האופנוע.
טענות הצדדים
התובעים טענו שפתיחת הדלת גרמה לתאונה, ושהאופנוע פגע בדלת ולאחר מכן ברכבם.
הנתבע טען שלא ראה את האופנוע פוגע ברכב התובעים, שהרוכב נסע במהירות מופרזת, ושהדלת נפתחה רק כדי לסוגרה.
הצד השלישי טען שעקף את רכב הנתבע, שהדלת נפתחה, שפגע בה ונעצר — וכי היה רחוק מרכב התובעים.
ההכרעה
הנתבע אחראי: פתיחת הדלת באמצע הכביש היא הגורם העיקרי לתאונה. הודעת הצד השלישי התקבלה בשיעור 40%.
ההנמקה
בית המשפט העדיף את גרסת התובעים על פני הכחשות הנתבע, בהסתמך על הקלטה שנעשתה סמוך לאירוע ועל תצלומי הנזק בשני כלי הרכב: “אני מאמין להם שהפגיעה ברכב לא היה מאירוע קודם אלא מהאירוע הזה”.
החובה המרכזית נגזרת מתקנה 80(א) לתקנות התעבורה, התשכ”א-1961, המטילה על פותח דלת חובה להשגיח על הדרך ועל התנועה החולפת. בלשון פסק הדין: “פתיחתה הדלת הינה הגורם העיקרי לתאונה”.
לצד זאת נקבע שגם רוכב אופנוע החולף בין שני כלי רכב חב בחובת זהירות לדרכו. גרסת הצד השלישי שלפיה נפל על הדלת לא שכנעה, ובית המשפט העריך שנסע במהירות מופרזת. מכאן 40%.
המשמעות
הלקח המעשי אינו בחלוקה אלא במחירה. הצד השלישי לא הגיש כתב הגנה ולא התייצב, קיבל פסק דין בהיעדרו, ביטל אותו, העיד — **והגיע לאותה תוצאה בדיוק**, בתוספת שלוש פסיקות הוצאות נפרדות בגין ההליך שיצר.
בינה מלאכותית בביטוח ובמשפט
שלושה עדכונים
שני סנאטורים דרשו ממבטחי רכב ודירה לפרט כיצד הם משתמשים ב-AI בתביעות
זו אינה חקיקה ואינה פסיקה, אלא פנייה פרלמנטרית. עם זאת, היא מכוונת במדויק לענף האלמנטרי — רכב ודירה — ולא לביטוח הבריאות שבו התרכז עד כה הדיון הציבורי בנושא.
המשמעות
הפנייה מגדירה בפועל את רשימת השאלות שמבטחת צריכה לדעת לענות עליהן: באילו שלבים בתהליך משתתף מודל, מי מאשר החלטה שנסמכת עליו, ואיך מתועד השיקול האנושי.
למשרד שמייצג מבוטחים זה כלי: אותן שאלות עצמן ניתנות להפניה כדרישת גילוי בתיק שבו עולה חשד שהדחייה התקבלה בסיוע מודל.
דיווח: חבות חברות ה-AI מטפסת מעבר לגבולות הכיסוי הקיים
במקביל מדווח על התפשטות של חריגי AI אופציונליים בפוליסות, ועל כיסוי ייעודי שקיים אך בתקרות מוגבלות.
המשמעות
המגמה נוגעת לכל עסק שמטמיע כלי AI, לא רק לחברות שמפתחות אותם. חריג AI שנכנס לפוליסה קיימת עשוי להוציא מהכיסוי אירוע שהמבוטח הניח שמכוסה.
הבדיקה המעשית פשוטה: לקרוא בפוליסה העסקית אם נוסף חריג כזה בחידוש האחרון, ומה בדיוק הוא מוציא.
טרם נרשם גל תביעות רשלנות מקצועית בגין AI — אבל המבטחות עוקבות
לצד זאת, מבטחת אחרת הזהירה במפורש מפני הסתמכות על מחקר משפטי שנוצר בכלי AI בלבד.
המשמעות
ההיעדר אינו הוכחה לבטיחות אלא לפיגור הזמן שבין שימוש לבין תביעה. תביעת רשלנות מקצועית מתגבשת שנים אחרי המעשה.
למשרד עצמו: הנוהל הפנימי — מי בדק, מה נפתח, מי אישר — הוא מה שיישאל בדיעבד, ולא עצם השימוש בכלי.
משפט וביטוח בעולם
שלושה עדכונים
סוף ה"סייבר השקט" בפוליסות הרכוש — וההשלכה על אובדן תוצאתי
המונח “סייבר שקט” תיאר את המצב הקודם, שבו פוליסת רכוש לא התייחסה לסייבר כלל, ולכן נטען שהוא מכוסה. הנוסח הלונדוני הוותיק CL380 היה צר יותר והוציא רק נזק שנגרם משימוש בציוד מחשוב “כאמצעי לגרימת נזק”; הנוסחים החדשים מבקשים להוציא כל נזק שסייבר הוא הגורם הקרוב שלו.
המשמעות
לעסק ישראלי עם פוליסת רכוש ואובדן תוצאתי, זו בדיוק נקודת הכשל: שריפה שמקורה בתקלה שנגרמה מאירוע סייבר עלולה ליפול בין שתי פוליסות — הרכוש מוציאה אותה כאירוע סייבר, ופוליסת הסייבר אינה מכסה נזק פיזי.
ובנוסף, הקושי הראייתי שהמקורות מציינים במפורש: לא תמיד קל לקבוע אם אירוע הוא “תוצאה של סייבר”. זו שאלה שתוכרע בחוות דעת, ולכן היא שאלה משפטית ולא רק טכנית.
NAIC: עדכון נספח ה-AI לגרסה 6.0, מועד הערות 30.10.2026
במקביל מדווח על מהלך לסיום גיבושו של כלי הערכת AI בכינוס נובמבר, לאחר פיילוט בשתים-עשרה מדינות. פרט זה מופיע במקור משני בלבד.
המשמעות
הכיוון ברור: מדידה והפרדה. המפקח רוצה להבחין בין מודלים סטטיסטיים ותיקים, שמזמן נמצאים בחיתום, לבין מודלים חדשים שמשתתפים בהחלטות על מבוטחים.
ההבחנה הזו תגיע בסופו של דבר גם לכאן, ולכן שווה למבטחות ולסוכנויות להתחיל לתחזק מלאי מודלים מסודר — איזה מודל, לאיזו החלטה, ומי אישר.
ג’ורג’יה: אסור לדחות תביעה בהסתמך על AI בלי בדיקה של בעל מקצוע מורשה
החוק חל על ביטוח בריאות, ולא על הענף האלמנטרי. הוא מובא כאן משום שהוא מנסח במדויק את העיקרון שמתגבש בכמה מדינות: **החלטה שפוגעת במבוטח מחייבת שיקול דעת אנושי מזוהה**. דיווחים נוספים מייחסים גישה דומה לטקסס ולקולורדו, אך הם מופיעים במקור ספק בלבד.
המשמעות
זהו הניסוח החד ביותר עד כה לכלל שכבר נרמז בפסיקה ובפניות רגולטוריות: לא די בכך שאדם חתם, צריך שאדם **בדק**.
בישראל אין חובה מקבילה, אך בתיק שבו מבוטח טוען שדחייה התקבלה אוטומטית, הכלל הזה הוא טיעון השוואתי שימושי — ובעיקר הוא מגדיר את השאלה שצריך לשאול בגילוי המסמכים.
קיבלתם מכתב דחייה או תשלום חלקי?
הפסיקה השבוע מלמדת שוב: הנימוק שנרשם בשלב הדחייה הוא זה שיעמוד לדיון. בדיקה מוקדמת של המכתב ושל שרשרת הראיות משנה את מאזן הכוחות מול המבטחת.
