לא פעם, מגיעים לבית המשפט מקרים של תאונות דרכים בהם לנהג הרכב המעורב בתאונה אין כיסוי ביטוחי שכולל אותו. במקרה שלפנינו, נהג הרכב נתבע על ידי בעלי הרכב שנפגע, כשנהג הרכב הפוגע טוען לאחריות גם של בעל הרכב עצמו.
במקרה הנידון, הגיש הנתבע בתיק הודעה לצד ג’ כלפי בעל הרכב. מדובר על שליחת הודעה של הנתבע (במקרה זה מדובר על שליחת הודעה לצד ג’ ללא הצורך בקבלת רשות מבית המשפט למול העובדה כי מדובר בסכום תביעה שעולה על 75 אלף שקלים) לבעל הרכב, זאת בשל העובדה כי הנתבע רואה בבעל הרכב כגורם רלוונטי לתיק הנדון וכזה שצריך גם הוא לשאת באחריות הביטחונית לתאונה שאירעה.
כיצד נוצרה המחלוקת בין הנתבע לבעל הרכב בנוגע למידת אחריותם לתאונה?
על מנת להבין את המחלוקת שנוצרה בין הנתבע לצד ג’ (בעל הרכב), חשוב להכיר את השתלשלות האירועים עצמם.
הנתבע, שהיה בזמנו בן 21, היה באותה עת בקשר זוגי עם בתו של הנתבע השני (צד ג’). באחד מהימים הציע בתו של הנתבע השני לבן זוגה שיסעו ברכבו של אביה לבילוי משותף. הרכב עצמו היה מבוטח בפוליסת ביטוח המוגבלת לנהגים מעל גיל 23, כשהחריגה האחת שקיימת הייתה בתו של הנתבע השני.
על אף נתוני הביטוח, עשה הנתבע שימוש ברכבו של הנתבע השני, כשבאותה נסיעה אירעה תאונה שהובילה לפגיעה ברכב נוסף. בעל הרכב שהיה מעורב בתאונה הגיש בתיק זה תביעה בסכום של 73,419 ₪, כשסכום זה הוערך בחוות דעת של שמאי וכלל אף את עלות שכרו של השמאי ועלות גרירת הרכב ממקום התאונה.
הנתבע שנהג ברכב טוען, מצידו, כי קיבל הרשאה בלתי מסויגת לנהיגה ברכבו של בעל הרכב וזאת למרות שידע בעל הרכב כי הכיסוי הביטוחי שקיים לאותו הרכב אינו מכסה אותו.
מה נתון להכרעה במקרה שמולנו?
מקרה זה הוביל את בית המשפט השלום בראשון לציון לעלות שאלה מרכזית אחת – “כיצד יש לחלק בין הנתבעים את הנטל לְשַׁפּוֹת את התובעת על נזקיה?”. חשוב להזכיר, כי בשיפוי הרצון הוא להשיב את מצב המבוטח למצב שבו היה לפני קרות התאונה וזאת מבלי לא יוכל לשפר את מצבו כתוצאה מהתביעה שהגיש.
מדובר בעצם על השאלה שאיננה מתייחסת לעובדה כי הנתבע שנהג ברכב הוא זה שאחראי על התרחשות אותה תאונה, כנושא זה הוכרע בפסק דין אחר, אלא בשאלה מהו החלק היחסי בתשלום עבור התובע, הן מצד הנהג עצמו והן מצד בעל הרכב.
טיעוני בית המשפט בחלוקת האחריות בין שני הנתבעים
במקרה שמולנו, נוכחנו לראות כיצד יודע בית המשפט להתייחס למאפיינים רבים הקיימים במקרה שלפנינו על מנת לקבוע, בסופו של דבר, את גובה הפיצוי שישולם על ידי כל צד. יכולתו של בית המשפט לקבוע את מידת האחריות מסתמכת, כמובן, על מספר חוקים ופסקי דין קודמים שאליהם התייחס בית המשפט במקרה זה ולבטח בכל הנוגע ליכולתם של עורכי הדין של הצדדים להאיר בנוגע לנקודות חשובות שיש להתייחס ולקחת בחשבון.
בסעיף 80 בפסק הדין, למשל, התייחס בית המשפט לחוק השליחות, כשחוק זה מסביר את העובדה כי הבת הייתה זו שאפשרה לנתבע להשתמש ברכב של אביה, כשאביה לא התנער מהשימוש של בן זוגה ברכב, כשבין הבת לאב קיימים יחסי שליחות במקרה המדובר.
החלטת בית המשפט בנוגע לכל אחד מהנתבעים
למול הבהרותיו של בית המשפט בנוגע למאפיינים שנגעו לאותו מקרה, נקבע כי על הנתבע שנהג ברכב לשלם לנתבע סכום של 98,456 ₪ (סכום הכולל את מלוא סכום התביעה לצד הוצאות נלוות).
לצד זאת, הבהיר כי צד ג’ באותו מקרה (הנתבע השני שהוא בעל הרכב) אחריות חלקית משמעותית גם כן והוא חויב בעצם להעביר לנהג הרכב סכום 73,842 ₪, המהווים בעצם כ-75% מהסכום של נהג הרכב לשלם לתובע.
החלוקה שנקבעה במקרה זה מלמדת על מורכבותם של תיקים כאלו וכיצד דואג בית המשפט לבחון לעומק מאפיינים שונים שדורשים בדיקה וזאת בכדי להגיע להחלטה שיש בה להיות הוגנת ומידתית בין שני הנתבעים עצמם.
מקרה זה מדגים את המורכבות המשפטית והאתית הכרוכה בתאונות דרכים, במיוחד כאשר מעורבים בהן נהגים ללא כיסוי ביטוחי מתאים. פסק הדין של בית משפט השלום בראשון לציון מבהיר את החשיבות של אחריות משותפת בין הנהג לבין בעל הרכב. בעוד שהנהג נושא באחריות הישירה לתאונה, בית המשפט הכיר גם באחריותו המשמעותית של בעל הרכב שאפשר את השימוש ברכבו ללא ביטוח מתאים. חלוקת האחריות הכספית – 25% לנהג ו-75% לבעל הרכב – משקפת את מורכבות המצב ואת הצורך בשיקול דעת מעמיק בכל מקרה לגופו. פסיקה זו מדגישה את החשיבות של כיסוי ביטוחי נאות ואת הצורך בזהירות מצד בעלי רכב בהשאלת רכבם לאחרים.
תיק ביהמ”ש: תא”מ 64167-06-20
